יעקב בן ה-92 מראשון לציון לוקח שבע תרופות שונות כל יום. תרופה ללחץ דם, תרופה לסוכרת, תרופה ללב, משחה לעיניים, וויטמינים שהרופא אמר שחייב לקחת. חלק מהתרופות בסל הבריאות, חלק לא. בסוף החודש, הוצאות התרופות מגיעות למאות שקלים. הקצבה שלו? 3,200 שקל.
“אז מה אני עושה?” הוא שואל, והתשובה ברורה בעיניים שלו. “חודש אחד אני קונה את כל התרופות ואוכל פחות. חודש אחרי אני אוכל קצת יותר ומדלג על תרופה פה ושם. מה הברירה? צריך לשלם שכירות, צריך לשלם חשמל, צריך לשלם מים. מה שנשאר – זה לאוכל ולתרופות, ולשניהם ביחד לא מספיק.”
יעקב הוא לא יוצא דופן. על פי נתוני הביטוח הלאומי, כ-40,000 ניצולי שואה בישראל חיים מתחת לקו העוני. חלקם מקבלים קצבאות שבקושי מספיקות לשכירות, חשמל ומים. אוכל ותרופות? זה כבר עניין של בחירות קשות. בחירות שאף אדם לא צריך לעשות, ובטח לא מי שעבר את מה שהניצולים עברו.
לחיות בכבוד מאפשרת להם גם וגם
“הם לא מתלוננים,” אומר ארז קרלנשטיין, מייסד עמותת “לחיות בכבוד”. “זה הדור הזה. הם עברו את השואה, הם בנו את המדינה, הם לא רגילים לבקש. צריך ממש לחלץ מהם את המצוקות. הם מספרים שהכול בסדר, ואז אתה פותח את המקרר ורואה שהוא ריק.”
המתנדבים של העמותה מספרים סיפורים שקשה להאמין שהם קורים בישראל של 2025. ניצולה בת 88 שמתקלחת במים קרים כי אין לה כסף לתקן את דוד המים. ניצול שכל הנורות בבית שלו שרופות כי אין מי שיחליף לו ואין לו כסף לקרוא לחשמלאי. ניצולת שאוכלת רק לחם עם מרגרינה כי זה מה שנשאר בסוף החודש.
“הגענו פעם לבית של ניצול,” מספרת ענבל ברדה, מנהלת המתנדבים בדרום. “פתחנו את המקרר – ריק. ממש ריק. הדבר היחיד שהיה שם זה קופסת קוטג’ וחצי לחמנייה. הוא אמר שזה מספיק לו. הוא לא התלונן, לא ביקש כלום. פשוט חי ככה.” זה לא מספיק. זה אף פעם לא מספיק.
עמותת “לחיות בכבוד” קמה בדיוק בגלל המצבים האלה. הרעיון פשוט: להביא ארוחה חמה, מזינה, מאוזנת – עד פתח הדלת, כל יום, בחינם. ככה הניצול לא צריך לבחור. הוא יכול לקנות את התרופות וגם לאכול אוכל אמיתי. “כל ארוחה שאנחנו מביאים,” מסביר ארז, “זה כסף שהניצול יכול להשתמש בו לתרופות, לחשמל, לחימום בחורף. אנחנו לא רק נותנים אוכל – אנחנו משחררים משאבים שהוא יכול להשתמש בהם לדברים אחרים.”
הארוחות שהעמותה מחלקת הן לא פשטידה מהמקפיא. המטבח המרכזי בראשון לציון מכין כל יום ארוחות טריות מחומרי גלם איכותיים. בשר או עוף, ירקות מבושלים, אורז או תפוחי אדמה, לחם. הכול כשר למהדרין, הכול מותאם לצרכים התזונתיים של קשישים. “קשישים מעל גיל 80 צריכים יותר חלבון, לא פחות,” מסבירה דיאטנית שמייעצת לעמותה. “הם צריכים סידן לעצמות, ויטמין D, ויטמין B12. הארוחות האלה מתוכננות לתת להם את מה שהם צריכים.”
מעבר לערך התזונתי, יש גם ערך פסיכולוגי. כשיעקב פותח את המגשית ורואה ארוחה אמיתית – בשר, ירקות, הכול חם ומוכן – הוא מרגיש שמישהו דואג לו. שהוא לא נשכח. שהוא שווה ארוחה טובה. “הם עברו את הרעב בשואה,” אומר ארז בשקט. “הם יודעים מה זה לא לדעת מאיפה תגיע הארוחה הבאה. אנחנו רוצים שהם לא ירגישו את זה שוב. אף פעם.”
הבחירה בין תרופות לאוכל היא בחירה שאף אחד לא צריך לעשות. במיוחד לא מי שעבר את מה שהניצולים עברו. במיוחד לא בגיל 87, 90, 95. עמותת “לחיות בכבוד” לא יכולה לפתור את בעיית העוני. היא לא יכולה להעלות קצבאות או להוריד מחירי תרופות. אבל היא יכולה לעשות דבר אחד פשוט: להביא ארוחה חמה כל יום. ולפעמים, זה מספיק כדי לשנות את כל המשוואה.
